צער האהבות הכלואות, ספרה השנים-עשר של המשוררת אמירה הס, מציג לפנינו פרשת חיים של מי שעולמה נדלק מאפר, כלשונה. בפרץ רגשי אדיר, נטול עכבות ובכל זאת נתון לשליטה, בסדרת תצלומי בזק ליריים של הנפש, היא מספרת את סיפורה של קריעה כפולה: מארץ מוצאה, בילדות, ומארצה החדשה ליבשת אחרת, בבגרות. אודיסיאה זו, שנעה בחופשיות מאהבה לקינה, מגַנים אפלים של תשוקה לשיח מאיר ונוקב עם האֵל, סופה כאן בסליחה ובהשלמה.

לשירתה של אמירה הס אין אבות ואימהות בספרות העברית. זוהי שירה שהרתה את עצמה והגיעה למחוזות פואטיים נדירים, הן במפת הנפש והן במרחב הלשוני, המיסטי והארוטי. בצער האהבות הכלואות היא מרחיבה את מנעד הביטוי שלה, מותחת אותו עד לגבול האפשר, ואולי מגיעה אגב כך לכמה משיאי יצירתה.