שני סיפורים מתוך זיכרון ודמיון, ארוגים על בסיס פיגומים אוטוביוגרפיים: בסיפור הראשון, אדם זקן מספר את חיי סבו, דרך חוויות ושיחות מילדותו בחברת אותו סב שהיה אנאלפבית מוחלט, אפיקורוס אידאולוגי, סנדלר-אומן, קלפן מדופלם ובעיקר שורד בלתי נלאה שהגיע לציונות ולמדינת היהודים כי זה מה שהאוניברסיטה של החיים לימדה אותו. בסיפור השני, אותו אדם זקן מתאר את אימו קשת היום במהלך-חיים מר, ובעיקר בשנים האחרונות לחייה. הוא מלווה אותה כבן בכור, רופא במקצועו, בתהליך הדעיכה והמעיכה העצמית תוך חשיפה של הסבל, הכאב, הדיכאון והאומללות שהיא משדרת ומפזרת לכל עבר ואל מול חוסר האונים שלו עקב אי-יכולתו לעזור לה במימוש משאת נפשה, ההתאבדות עליה היא חולמת מגיל צעיר.

יצחק מלר, בן 73, מנתח סרטן במקצועו, בעשור האחרון (אחרי פרישתו מאוהלה של רפואה בתחושה של ניצחון פירוס) סטודנט במדעי הרוח, ולאחרונה, ד”ר לספרות עברית. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה ושלושה ספרי פרוזה, שעוסקים בחיי האנשים הקטנים והשקופים בעולם החולי והרפואה וגם מחוצה לה.