השבעה באוקטובר השאיר אותנו מוטלים בצד הדרך, פצועים וחבולים. ההווה הפוליטי והתקשורתי ממשיך לדהור קדימה, לא מתעכב ליותר מהגשת עזרה ראשונה. המבט משוטט, אבוד, מבקש נקודת אחיזה, מבקש להקנות לדברים משמעות, מבקש נחמה, או לפחות התיחסות.

האם התרבות עשויה להעניק לנו את ההתיחסות המצופה? האם הספרות יכולה לשמש כמדורת שבט, כשיח מתמשך בין כותבי עברית, שיח של קהילה אחוזת טראומה ואבל, מעין קבוצת תמיכה?

ספר זה מציע קריאה ביצירות עבריות שמבליטות מוטיבים של טראומה ומשבר. היצירות נקשרות להלכי רוח רווחים בחברה הישראלית בהווה. השאלה המרחפת מעל הספר היא האם אנחנו מסוגלים לשאוב מן הספרות העברית תובנות רלוונטיות, מזור, נחמה או תקווה.

הספר בוחן קשת רחבה של סופרים, ממנדלי מו"ס ועד אורלי קסטל בלום. כך מתקבצת כאן ספריה קטנה של ספרות טראומה ושבר, אבל גם של תקווה, או לפחות כנות.

חגי דגן הוא סופר, חוקר תרבות ומחשבה יהודית ומרצה במכללת ספיר. זהו ספרו הארבעה עשר.