ב־1967 נדבק נעם סמל – כיום מבכירי אנשי התרבות בישראל ומי שניהל את תיאטרון חיפה, הקאמרי והבימה – בסוג מיוחד של חיידק במה; לא אור הזרקורים, אלא חיים שלמים של עמידה בצד הבמה ומאחורי הקלעים. מאז ועד היום, הוא שותף לרגעי מפתח בתרבות הישראלית.
כשאריק איינשטיין ואורי זוהר כתבו בדרכים את "סע לאט"; כששלמה ארצי הפתיע עם "גבר הולך לאיבוד"; כשנינה סימון הפציעה בארץ לשתי הופעות מיתולוגיות – סמל היה שם. מניע, יוזם, הוגה. גם כשתיאטרון חיפה נולד מחדש עם "גטו", "פלשתינאית" והבמה הערבית־יהודית; כשענת גוב ועדנה מזי"א עשו מהפכה נשית בתיאטרון הישראלי; כשחנוך לוין ירה מחזות מופתיים בצרורות; וכשאלן גינסברג ויבגני יבטושנקו עשו קבלת שבת בניו יורק, סמל נמצא, נוכח, לא מהסס לערער על הקונצנזוס – מתוך אמונה שלמה שזהו תפקידה של אמנות.
בכניסת אמנים מרים נעם סמל מסך מעל עולם התרבות בארץ, משתף במסלולו המסחרר בין שלל תפקידי ניהול, ומספק מבט נדיר מבפנים על דמויות, יצירות ואירועים שהם חלק בלתי נפרד מהארץ הזו, ומאיתנו, החיים בה.

נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון הלאומי הבימה, התחיל את דרכו בעולם התרבות והבידור בתיאטרון העממי א. דשא פשנל, היה מנכ"ל התיאטרון העירוני חיפה בשנות השמונים ומנכ"ל התיאטרון הקאמרי של תל אביב בין השנים 1992-2017. שימש קונסול התרבות של ישראל בארצות הברית בין 1988-1992.
סמל נולד ב־1946 בנס ציונה, לרבקה ויוסף סמל. אביו היה ראש המועצה הראשון של המושבה. בוגר לימודי משפטים מהאוניברסיטה העברית. היה נשוי לסופרת והמשוררת נאוה סמל, שהלכה לעולמה ב־2017.