הספר עוקב אחרי ארתור בתהליך הלמידה שלו את העולם. למידה של צבעים, ריחות, צלילים, והאיורים הממגנטים מציגים בפני ילדים את כוחה של האמנות החזותית, את היופי שבשילוב בין ריאליזם לסוריאליזם, ואת כוחה של האמנות בגירוי דמיונו של הילד. ובעדינות, במסגרת הסיפורית, מסתתר לו החשש של ארתור מפני מותו של לאון הדג. זהו חשש של ילדים רבים ביחס לאהובים עליהם, וחשוב לתת לו במה סיפורית שתפקידה להרגיע את הקוראים ולהראות שמדובר בחרדה לגיטימית. אבל לאון אינו מת, אלא להפך, הוא מדבר בסיום הסיפור ומסביר שגם הוא משורר. כיוון שהדג לכאורה דומם, ואיננו שומעים אותו, אבל כוחו בהתבוננותו. ובדומה ללאון, גם ארתור שמתבונן בסביבתו מפצח את חידת האמנות והאהבה כשהוא מתבונן במבוגרים שחיים לצדו, איש איש וחייו.