כְּשֶׁגֵּ’יין אוֹסְטֶן הָיְתָה יַלְדָּה, בָּנוֹת צְעִירוֹת הִתְחַנְּכוּ לַעֲזֹר בַּעֲבוֹדוֹת הַבַּיִת, לֹא לִקְרֹא וְלֹא לִכְתֹּב, גַּם לֹא לִלְמֹד מִקְצוֹעַ וְלַעֲמֹד בִּרְשׁוּת עַצְמָן.
אֲבָל גֵ’יין הַקְּטַנָּה, שֶׁיּוֹתֵר מִכֹּל אָהֲבָה סְפָרִים, כָּתְבָה סִפּוּרִים יְפֵהפִיִּים עַל נָשִׁים שֶׁמְּסָרְבוֹת לְהִכָּנַע לַקִּפּוּחַ הַמְּקוֹמֵם הַזֶּה.
תְּחִלָּה פִּרְסְמָה אֶת הָרוֹמָנִים שֶׁלָּהּ בְּעִלּוּם שֵׁם, אֲבָל עַד מְהֵרָה נוֹדְעָה בִּזְכוּת “גַּאֲוָה וְדֵעָה קְדוּמָה”, “אֶמָה”, “תְּבוּנָה וּרְגִישׁוּת” וְעוֹד.
הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה וְהָעַקְשָׁנִית הָיְתָה לְאַחַת הַסּוֹפְרוֹת הַגְּדוֹלוֹת בָּעוֹלָם, וְגִבּוֹרוֹת סְפָרֶיהָ מְכַכְּבוֹת בִּסְרָטִים וּבְסִדְרוֹת טֶלֶוִיזְיָה אֲהוּבוֹת.
גֵ’יין אוֹסְטֶן כָּתְבָה רַק שִׁשָּׁה רוֹמָנִים, אֲבָל הִטְבִּיעָה אֶת חוֹתָמָה בַּזִּכָּרוֹן הַתַּרְבּוּתִי הַמְּשֻׁתָּף – וְהַזִּכָּרוֹן הוּא, לִדְבָרֶיהָ, “הַנִּפְלָא שֶׁבִּתְכוּנוֹתֵינוּ הַטִּבְעִיּוֹת”.