שיר לחיפה

פְּעָמִים סְפוּרוֹת בִּקַּרְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם
וְעוֹד פָּחוֹת מִכָּךְ שַׁרְתִּי לִירוּשָׁלַיִם,

בְּכָל שִׁיר לִירוּשָׁלַיִם
אֲנִי כְּמוֹ אִיקָרוֹס שֶׁבּוֹנֶה כְּנָפַיִם מִדּוֹנַג וְנוֹצוֹת
וְקוֹשֵׁר אוֹתָן לְגוּפוֹ וּמַגְבִּיהַּ עוּף לְעֵבֶר הַשֶּׁמֶשׁ.

אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי שָׁר לְחֵיפָה
אֲנִי כְּמוֹ נִגָּשׁ אֶל הָאִשָּׁה הַמּוֹזֶגֶת חָלָב מִכַּד,
שֶׁהַזִּקְנָה קָפְצָה עָלֶיהָ וְהִיא הִתְיַשְּׁבָה לָנוּחַ
בְּצַד הַדֶּרֶךְ, נוֹטֵל מִיָּדָהּ אֶת הַכַּד
וּמוֹזֵג חָלָב לְיַלְדֵי הָעִיר שֶׁמִּתְקַבְּצִים סְבִיבִי.


בשפה בהירה, מדודה ומלאת יופי מבקר מרדכי הרטל בספר שיריו החמישי בילדותו ונעוריו, בעירו האהובה חיפה, בחייו כאב ומורה.
הוא מהרהר על חלופיות הזמן, על מאורעות המשנים את חיי האדם ועל החמלה והנדיבות אשר בכוחם להקים את האדם על רגליו, כמו גם על מקומה של האהבה ועל מקומה של הכתיבה באותם חיים.
בין דפי הספר עולים וקמים חייו של הכותב, ואלו מזמינים את הקורא להרהר על אלו שלו, על יופיים ומורכבותם, ועל השירה שבהם.
יונתן ברג