"אסקפיזם מרומם נפש, רענן ומתוק" הוושינגטון פוסט

אלי מאושרת. בערך. היא מתגוררת עם בעלה קלייב ואוהבת לטייל בגבעות המוריקות, להקשיב לפכפוך יובלי הנחל, לחלום ולכתוב שירים.
גם דן מאושר. הוא גר לבדו באסם ובונה נבלים יפהפיים. פטור משיחות מבלבלות עם אנשים, הוא בטוח למדי שזה כל מה שהוא רוצה לעשות. לתמיד.
אבל יום אחד אלי מגיעה במקרה לאסם של דן. היא מוקסמת מהנבלים שהוא בונה, הוא מוקסם מגרביה — בצבע הדובדבן. הם משוחחים ולדן נדמה שהיא קצת עצובה, אז הוא נותן לה מתנה: נבל. גם הוא וגם היא לא יכולים להעלות על דעתם שמעשה הנדיבות הזה יוביל אותם בנתיב של ידידות אמיצה, סודות שנחשפים, סכנות של ממש, ואפילו אהבת אמת.