דֹּב יוֹשֵׁב בַּחֶדֶר שֶׁלּוֹ. הוּא עָצוּב. הוּא רוֹצֶה לִמְצֹא חָבֵר טוֹב לְשַׂחֵק אִתּוֹ. "צֵא הַחוּצָה," אוֹמֵר אַבָּא, "שָׁם תִּמְצָא חָבֵר טוֹב לְשַׂחֵק אִתּוֹ." דֹּב הוֹלֵךְ לַיַּעַר, אֲבָל אֵיפֹה הוּא יִמְצָא חָבֵר טוֹב? לְמַרְבֵּה הַמַּזָּל הוּא זוֹכֶה לְעֶזְרָתָם שֶׁל אַרְנָב, יַנְשׁוּף, סְנָּאִית, גִּירִית וְשׁוּעָלָה... זֶהוּ סִפּוּר מַקְסִים עַל רְכִישַׁת חֲבֵרִים וְעַל הַהֲנָאָה שֶׁבַּיְּצִיאָה לְהַרְפַּתְקָאוֹת בְּיַחַד. מַתְאִים לְכָל הַיְּלָדִים הַמְּתוּקִים שֶׁמְּחַפְּשִׂים חֲבֵרִים טוֹבִים