פגשתי אותו ביערות המקיפים את המושב בר גיורא. במשך כמה שנים נהגתי לצאת לצעידה קלה בחיק הטבע, כשעה לפני השקיעה, חולף מעבר לכביש 386, לתוך שביל קטן ונסתר שיורד לעומק היער. לאחר דקות אחדות של הליכה נמשכו עיניי לשינוי קל בנוף. זה היה אוהל שנבלע בין עצי היער וכשסקרתי את הסביבה, פגשו עיניי גבר מזוקן שחייך אליי חיוך קל ונופף נפנוף מרגיע לשלום. הופתעתי. ליבי קצת ״קפץ״, כיוון שלא הייתי רגיל לפגוש אנשים בחלק זה של היער. רק בהמשך, כשהשביל התחבר לדרך היורדת לעין קובי, היו חולפות מדי פעם בפעם קבוצות של רוכבי שטח. נופפתי לו לשלום והמשכתי בדרכי. זאת הייתה פגישתנו הראשונה ואט-אט

התקרבנו.

ביום שלמוחרת כבר עמד קרוב יותר לשביל ובירכני לשלום בקולו. כך חלף לו שבוע שלם, וברכת השלום הפכה ל״מה נשמע?״ ״מה שלומך?״ ״תהיה בריא!״ עד שהזמינני לקפה. אף על פי שרוב שטחי היער היו תלולים, האוהל ניצב מעל השביל במשטח מיושר, וכפי הנראה היה בשימוש כלשהו בעבר הרחוק. האוהל היה מתוח היטב והסביבה נוקתה בעדינות.

התברר לי משיחותינו הראשונות שהוא גנן זה שנים רבות, ושמגפת הקורונה אִפשרה לו את פסק הזמן שכה השתוקק אליו, כדי למצוא מנוח לגופו ולנפשו.