“עִקְבוֹת צְעָדַי לֹא שָׁטַף הַמָּטָר, 

לֹא אָסְפָה הָרוּחַ, 

לֹא הִקְהָה הַזְּמַן. 

חַיִּים הֵם בְּלִבִּי, 

בְּדַפֵּי זִכְרוֹנוֹתַי, 

לוֹקְחִים אוֹתִי 

אֶל מְחוֹז גַּעְגּוּעַי“.

כְּשֶׁפֶּרֶק אֶחָד מִסְתַּיֵּם, הָרֹאשׁ מִתְמַלֵּא רַעְיוֹנוֹת וְהַלֵּב מְבַקֵּשׁ לְהַגְשִׁים מִשְׁאָלוֹת. בְּסֵפֶר זֶה נִקְבְּצוּ שִׁירִים מְעוֹרְרֵי הַשְׁרָאָה, שֶׁמִּלּוֹתֵיהֶם מְמַמְּשׁוֹת רַעְיוֹן, רוּחַ וּמַהוּת. 

אַהֲבָה, טֶבַע, הִיסְטוֹרְיָה, זְמַן, יַלְדוּת, אֱמוּנָה, כְּתִיבָה, מוֹלֶדֶת וְאִמָּהוּת – כֻּלָּם שְׁזוּרִים בַּעֲדִינוּת בַּמִּלִּים הָרְגִישׁוֹת, הַנּוּגוֹת וְהַמְּלַטְּפוֹת שֶׁל יַרְדֵּנָה דַּייסִי.