תיאור:
בתנועת העבודה מתנהל ויכוח מתמשך באשר למקומו של השימוש בכוח בתהליך הגשמת הציונות בארץ ישראל. במהלך השנים השתגרו בה שתי הגדרות לצורך הבחנה בין הגישות השונות: "אקטיביזם" ו"מתינות". הגדרות אלו ביטאו דפוסי התייחסות מנוגדים בנוגע לנחיצות הכוח, מידותיו, יעדיו, דרכי הפעלתו והמרות עליו. הגישה האקטיביסטית זכתה להאדרה ולהבלטה רבה בכתיבה ההיסטורית, בעוד שהגישה המתונה נדחקה עד כה לשוליים.
ספר זה מתמקד בתיאור ובניתוח התגבשותה של המתינות כתפיסה רעיונית-פוליטית, תחילה במפלגת הפועל הצעיר ובהמשך במפא"י, החותרת למזג את השאיפה לכינונה של מדינה יהודית עם ריסון הנהייה אחר "קפיצת הדרך" והלכי רוח מהפכניים המשולבים לעתים בנימות משיחיות. מרכיבים נוספים של המתינות היו הענקת קדימות לעבודה, התרחקות מצבאיות, הסתייגות מאלימות בעת עימותים פנימיים וטיפוח הנכונות להידברות עם הבריטים ועם הערבים.
האישים הבכירים שנקטו את הדרך המתונה בתנועת העבודה היו יוסף שפרינצק, אליעזר קפלן, דוד רמז, חיים ארלוזורוב, פנחס לוביאניקר ויצחק לופבן. לא אחת הם מצאו את עצמם בעמדת מיעוט. ואולם קרבת הדעות ביניהם לבין נשיא ההסתדרות הציונית, חיים וייצמן, והכורח שראו לעיתים דוד בן-גוריון וברל כצנלסון לבחור בנתיב המתינות בחיים הציבוריים בשל חולשת היישוב ואילוצי המציאות, חיזקו את השפעת הדוגלים במתינות והם פעלו כגורם בעל משקל ייחודי במוקדי קבלת ההחלטות הקונקרטיות. כך היתה המתינות למרכיב מרכזי בהצלחתה של תנועת העבודה לבחור פעם ועוד פעם במטרות ובאמצעים ריאליים להגשמת חזונה הערכי, החברתי והפוליטי בתקופה גדושת סערות וטלטלות בחיי העם היהודי במאה העשרים.
ד"ר מאיר חזן מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב.
מחיר: 98.00 ₪