בשלהי העת העתיקה (המאות הרביעית–השביעית לסה"נ) הפכה ארץ־ישראל מפרובינקיה חסרת חשיבות מיוחדת בספר האימפריה הרומית לארץ הקודש הנתונה לשלטון קיסרים נוצרים שבירתם אינה עוד רומא אלא ביזנטיון, ששמה הוסב לקונסטנטינופוליס. הייתה זו התקופה המאוכלסת ביותר בתולדות הארץ עד המאה העשרים, תקופה של שגשוג כלכלי ופריחה תרבותית שהותירה חותם עמוק על נוף הארץ. עדים לכך השרידים הרבים של מבני קודש וחול מפוארים של מגוון הקהילות הדתיות שישבו בארץ – נוצרים, שומרונים ויהודים: בתי כנסת וכנסיות, מנזרים, ארמונות ממשל ובתי מגורים. הייתה זו גם תקופה של יצירה תרבותית ענפה ומורשת דתית שהטביעה את חותמה למשך מאות שנים. לצד אוצרות התרבות החומרית נותרו מתקופה זו חיבורים כתובים רבים, מסוגות שונות ובכמה שפות: עברית, ארמית, יוונית, לטינית, סורית, ארמנית וגאורגית. תקופה זו הותירה לנו ספרות יהודית חשובה ובכלל זה התלמוד הירושלמי, מדרשים ופיוטים. היא גם הותירה לנו ספרות נוצרית בתחומים רבים: היסטוריוגרפיה, הגיוגרפיה, ליטורגיה, תאולוגיה ועוד. מלומדים גדולים – יהודים, נוצרים ופגאנים – פעלו בקיסריה, בטבריה, בירושלים, בבית לחם, בעזה ובמקומות אחרים. הארץ הייתה אבן שואבת לנוסעים ומבקרים – מרכז עלייה לרגל ומפגש תרבויות.