עמדתי ליד קברו של האיש הגדול הזה, תלולית עפר תחוח הפרידה ביני לבין דממת הנצח שנכפתה על ``אבי הפצועים``, שמחה הולצברג. נפרדתי בפעם האחרונה ממי ששימש לי ולרבים מחבריי, נכי מלחמות ישראל, ולא רק להם, כאב, כחבר וכמורה-דרך בנבכי תורת הנתינה. חייו של שמחה נעו בין המציאות היומיומית שיצר לבין המחשבות שהחזירו אותו לוורשה. הנתינה היתה דרך ההישרדות שלו לאורך כל תקופת השואה, וכשם שלא נפרד מעולם מוורשה, לא נפרד מעולם מהנתינה. הנתינה היתה בשבילו המציאות שחיברה את עולם העבר אל עולם ההווה. בדיוק שנה לפני מותו התחלתי, על-פי בקשתו, לראיין אותו במטרה לכתוב ספר על חייו. שם, ליד קברו הטרי, הפכה בקשתו לצוואה. מעוזיה סגל.