הוא ראה אותה כל-כולה... הוא היה יכול להסתלק מזה מוקדם יותר, עדיין היה יכול ללכת. ההגיון צעק אליו. ``עזוב את זה, קינקייד, חזור אל הדרכים. צלם את הגשרים, סע להודו. בדרך לשם עצור בבנגקוק ובקר אצל בת סוחר המשי שיודעת את כל הסודות המסעירים שהבשורה העתיקה יכולה ללמד. שחה איתה בעירום יער עם שחר, ושמע את צעקותיה בשעה שתהפוך אותה מבפנים באור הדמדומים. עזוב את העניין הזה`` - הקול ליחש עכשיו - ``לא תוכל לעמוד בפניו``. אבל טנגו-הרחוב האטי כבר התחיל. זה התנגן איפשהו; הוא שמע אותו. אקורדיון ישן. הקול בא הרחק מאחור, או הרחק מלפנים, הוא לא היה בטוח. אבל זה נע לעברו בהתמדה והצליל שלו טשטש את שיקול הדעת שלו, עד שלא נותר לאן ללכת, אלא לקראת פרנצ`סקה גו`נסון. מתוך ``הגשרים של מחוז מדיסון`` ...הספר רומנטי ומלא חיות. אירוטי באופן מתוחכם, מפורש בלי להיות ציורי... וולר הוא מספר מדהים, המעורר את מעורבות הקוראים. ויליאם סודר, ``וושינגטון פוסט`` ...זהו סיפורם של רוברט קינקייד, צלם בעל מוניטין בן 52, ופרנצ`סקה ג`ונסון, אשת איכר מאיובה בת 45... סיפורם הוא חוויה מלהיבה, נוגעת-אל-הלב, הישג המציב את רוברט ג`יימס וולר בשורה הראשונה של הסופרים החדשים באמריקה. ``פאבלישרס וויקלי`` ...צריך לדעת לכתוב בפשטות על אור מתחלף, וולר בהחלט יודע. גם כשהפשטות מתחלפת ברובד אחר, הקוראים מבינים בדיוק לאן לוקחים אותם. מי מאתנו לא ביקר במחוזות האלה? מי אינו קורא ומתאהב קצת, ובטוח ברגעים מסוימים שמדובר בכלל בו, ואיך הסופר מאיובה יודע... נירה רוסו ``הארץ``