מאז ומתמיד הערכים ההומניסטיים של חירות, שוויון זכויות, סובלנות פלורליסטית ודמוקרטיה נאבקו על קיומם, אולם בעת האחרונה הם מצויים תחת מתקפה הולכת ומתפשטת במקומות שונים ברחבי העולם. אחד הבולטים בהם הוא מדינת ישראל, שבה המתקפה מכוּונת במיוחד כנגד החילוניוּת, בהיותה זו שנושאת ערכים אלה. זאת תוך כדי ניצול פוליטיקה פופוליסטית ואובדן הגינות בסיסית ויושר מינימלי בעידן שמבדיל פחות ופחות בין שקר ואמת.
באופן רלוונטי למצב עניינים זה, מחיל נועם ויסמן את הגותו הדיאלוגית - שאותה הציג לראשונה בספרו "מיהו האדם" (הקיבוץ המאוחד 2015) ובהמשך כמניפסט בספרון "האמת" (עולם חדש 2018) - על החילוניוּת, שרק היא יכולה לממשה בשלמות, או אז היא היא העגלה המלאה האמיתית. ככזו עליה להתייצב בזקיפות קומה.
זאת בנובע מארבעת היסודות המטפיזיים העיקריים של הגות זו: האדם הוא לעולם סובייקט ולא אובייקט; ישותו וזהותו מכוננות על ידי הדיאלוגים שהוא מצוי בהם; אלה מתרחשים לא רק במילים ובתחום הרציונלי, אלא גם ובעיקר בשדה הא-רציונלי (מחוץ לשיפוט התבונה), אך לעולם לא האי-רציונלי (הסותר את שיפוטה); והעולם ביסודו הוא רוח ואימננטי (אין דבר מחוץ לו).
במצב דיאלוגי זה של האדם כפי שהינו באמת - סובייקט בעל חירות ואחריות - רוחניות מלאה היא על כן חילונית; מובלטת ההפרדה בין רוחניות ודתיות, ובאופן מדיני-חברתי בין המדינה והדת; ובה בשעה מתבטלת ההפרדה בין גוף ונפש: הגשמי הוא התגשמות הרוח.
הספר עוסק בין השאר בהשלכות האתיות, החברתיות וההתפתחותיות של האמת הדיאלוגית, ובביטוייה המרכזיים בתרבות בכלל ובאמנות בפרט, ובראש ובראשונה - כָּאהבה.