שתי אמיתות ושקר. 
זה היה המשחק ששיחקנו כל הזמן בבקתה שלנו במחנה נייטינגייל, לפני שוויוויאן, אליסון ונטלי נעלמו. הייתי הצעירה שבחבורה ואולי בגלל זה לא נקראתי להצטרף אליהן כשהן יצאו באחד הלילות מהבקתה ולא שבו מעולם. עכשיו אני מציירת אותן כל הזמן. הן תמיד שם, מתחבאות מתחת לשכבות הצבע, לא עוזבות.

כשפרנצ'סקה האריס־וייט מזמינה אותי להצטרף לפתיחה המחודשת של המחנה כמורה לציור, חמש־עשרה שנים לאחר שהוא נסגר, אני חושבת שזו ההזדמנות שלי למצוא תשובות, לשים את העבר מאחוריי, להחלים.
אך במהרה אני מגלה שהמחנה לא השתנה הרבה בשנים שחלפו. הוא עדיין אפוף סודות, מסתורי ואפל. יהיה עליי לעקוב אחר שביל פירורי הלחם אם ברצוני למצוא את האשם ולשחרר את רגשות האשמה הרודפים אותי ללא רחם. אך אז שלוש בנות נוספות נעלמות, וכל הרמזים מצביעים... אליי?!