אחרי שחוויתי ילדות קשה גדלתי בידיעה שעליי לדאוג לעצמי, מפני שאין אף אחד אחר שיעשה זאת עבורי. התבגרתי, למדתי, פיתחתי קריירה, יש לי עבודה טובה ומערכת יחסים כמו כל האנשים הנורמליים, אבל יש לי סוג של... לקות. אני לא מסוגלת לחוות את כל קשת הרגשות. כשאחייניתי, שאותה מעולם לא פגשתי, נעלמת יום אחד מביתה, יש לי הרגשה שמצאתי מישהי נוספת בעולם שחולקת איתי את תכונותיי הייחודיות.

קיילה היא נערה בעייתית בת שש־עשרה, ונראה שלאף אחד לא אכפת ממנה. אף אחד לא מוטרד במיוחד מכך שנעלמה ולא שואל את עצמו מה עלה בגורלה, לא הוריה, לא הסבים שלה, שהם ההורים שלי. כשאני מביטה בתמונתה אני רואה בה משהו... יש משהו במבט הריק הזה שלה שמזכיר לי את עצמי. 

אני יודעת מה היא מסוגלת לעשות, ורק אני יכולה לעזור לה. אין אף אחד בעולם הזה שיודע טוב יותר ממני כמה מסוכנת היא מסוגלת להיות.