כל ילדה חולמת לחיות את האגדה.
האגדה שבה האביר על הסוס הלבן מציל אותה ממלתעות הרוע, הם מתאהבים, יולדים ילדים וחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

לפי ההגדרה הזאת, גם חיי היו אמורים להיות סיפור אגדה.

כשהייתי בת שמונה, קאוון האנט הציל אותי מהרוע האכזר ביותר שקיים על פני האדמה. ולמרות שהייתי ילדה קטנה שלא הבינה מהי אהבה, התאהבתי בו.

אבל שם נגמרה האגדה והתחילה המציאות.

שנים לאחר מכן, סטוץ של לילה אחד בתקופה חשוכה במיוחד, העניקו לנו ילדה קטנה. אבל אותה תקופה אפלה הייתה כאין וכאפס לעומת העצבות שכילתה אותי כשנאלצתי להשאיר את התינוקת שלי בידיו של קאוון לנצח.

"הם חיו באושר ועושר" הוא הדבר הקבוע היחיד בסופה של כל אגדה. אני כבר לא יכולתי לזכות בסוף הזה, אבל לא עבר לילה אחד שבו לא התפללתי שהילדה שלי תזכה בו.

חבתי לקאוון את חיי.
אבל לילדה החפה מפשע שלנו היה לי חוב ללא תחתית.
והחוב הזה דרש ממני לעקור את ליבי מחזי ולהתייצב שוב מול אביה.