"מובן שלא יכלו שלא לדבר בכלל. לפעמים לא היתה ברירה אלא לפלוט 'הדלקתי כבר דוד' או 'נגמר החלב.' נדמה היה לה שכל משפט כזה יצא לה רם ומהדהד, ניתז מהקירות כמו קליע ... היא שאלה את עצמה מתי האדם הזה, שהיה פעם החבר הכי טוב והכותל והכתף והמאהב, נהפך לדממה, ולא היתה לה תשובה. אבל אולי היו סימנים, חשבה. היא ניסתה לסמן לעצמה נקודות קריטיות בדרך, כמו חוקר תאונות תעופה. היא השתנתה, נטע צדק בזה."
במרכז ויסקי לארוחת בוקר שני צעירים, נטע ולי, בני דור המילניום. לי היא סטודנטית בבצלאל ונטע הוא סטודנט בפקולטה למשפטים. השניים, שנמצאים יחד עוד מהיסודי, דרך התיכון והצבא, עוברים לירושלים ושוכרים לראשונה דירה ביחד. עכשיו הם עצמאיים ומסביב הכול משתנה: החברים הם כבר לא מהיסודי ומהתיכון ואת המגורים עם ההורים במרכז מחליף הנוף הירושלמי. השניים רואים זה את זה באור חדש ויחסיהם המורכבים ממילא, הופכים מורכבים ותובעניים עוד יותר.

לי מגלה בתוכה תשוקה ליצירה, ובמקביל מנסה לחצוב מתוכה אישיות חדשה ולהיפרד מדמות "החברה־של" שהגדירה אותה כל השנים לצד נטע. גם נטע חווה פער בין תפיסת העצמי שלו, חזק וחברותי, לבין המציאות החדשה – בודד ונכשל. העובדה שחברתו משתנה מול עיניו – מתלבשת אחרת, מעשנת עם חברים חדשים על כיסאות עץ רעועים בברים אפלוליים, משתוקקת לדברים אחרים – מקשה עליו עוד יותר. אותה אבן שנזרקה למים עם המעבר של השניים לירושלים מרחיבה את מעגליה ומאתגרת את היחסים.

ויסקי לארוחת בוקר הוא ספר ביכורים קאמרי המתמקד במערכת יחסים אינטימית ורגישה, אך בעשותו זאת גם מתאר בעין רעננה בני דור שלם על הרבדים החבויים והעדינים בחייהם: גיבוש זהות ומיניות, מימוש עצמי, חברים, לימודים ויוקר מחיה. והכול על רקע רחובותיה החורפיים של ירושלים.
מאיה קלופמן, ילידת 1995, סטודנטית לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב. היא מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה, עם הכלבה לילה ועם כמה מאות ספרים.