“בשיכון שלנו כל בית נוצֵר בתוכו סוד

של חיים אחרים, פצעים פתוחים שטרם הגלידו“.

 

חנה'לה היא אישה מבוגרת השבה אל מחוזות ילדותה בחולון. העיר שינתה פניה, הבתים עומדים דוממים והתריסים מוגפים כאומרים תם ונשלם.

 

אחרי שנים ארוכות של היעדרות חוזרת חנה'לה במטרה לבצע משימה ובהחלטה שעד שלא תשלים אותה ותקבל תשובה, לא תחזור לאחור: כיצד הצליחו שלוש נשים שהכירה, נשים שכבר אינן בחיים ושאיש לא נתן דעתו עליהן, להקים עצמן מתוך האפר, למחוק עבר נורא ולברוא את עצמן מחדש.

 

בשנת 1952 היתה ישראל מדינה צעירה שקלטה עולים מכל קצוות אירופה. לחולון הגיעה חנה'לה בת השש עם הוריה, רוזיקה ושנדור, בתחילה לאוהל במעברה שעל רצועת החולות הזהובים ומשם אל האספלט, לבניין שיכון בן שתי קומות. בבניין הזה ניסו המשפחות לעשות ככל יכולתן כדי לכסות על פצעים פתוחים שטרם הגלידו.

 

רותיקה, אלה, שכונתה בפי ילדי השכונה "המשיגנע", וביאנקה הכובסת. שלוש נשים שכאבן וסודותיהן התערבבו בריחן המתקתק של עוגות הבית שנאפו גם בתקופות של מחסור, ואל כולן חוזרת הגיבורה במסעה לקבל תשובה.