ג'וּן לא יודעת מה היא יותר: מתגעגעת או פוחדת. מתגעגעת לאמה, הספרנית האגדית של צ'לקוט, שמתה לפני שנים והותירה חלל שג'ון לא מצליחה למלא, או פוחדת – מכל מה שמסמל חיים: עבודה חדשה, חברים, אפילו אהבה. בינתיים, יום אחרי יום, היא צועדת ברגל לספרייה הקטנה, שם היא משמשת כעוזרת ספרנית. היא אמנם יודעת להציע לכל אחד את הספר שבדיוק מתאים לו, ותושבי הכפר מעריכים את דעתה, אבל כשנגמרת המשמרת – מסתיים גם יומה. היא חוזרת הביתה, קוראת ונרדמת. ככה יום אחרי יום, ככה שנים.

עד שיום אחד חדשה מרעישה מטלטלת את הכפר: סכנת סגירה מרחפת מעל הספרייה. "זה לא כלכלי" מסבירים הפוליטיקאים, אבל תושבי הכפר יודעים מה שאף פוליטיקאי לא מבין: ספרייה היא הרבה יותר מספרים. היא הלב והנשמה של המקום שבו הם חיים. קבוצת מחאה מתארגנת, אבל ג'ון אינה מסוגלת להצטרף אליה. היא חוששת מפיטורים. ויש גם חבר ילדות שחוזר אל הכפר, וג'ון חוששת ממפגש מחודש איתו. ברגע מסוים, היא יודעת, יהיה עליה לבחור: עבר או עתיד. 

הספריה האחרונה מאת פריה סמפסון הוא ספר אנושי ומחמם לב על עולם שיש בו חברות ועזרה הדדית, ספרים ריחניים וכבוד למורשת. ויש בו גם תקווה, כי איך אפשר בלי.