תיאור:
רבים יגידו לכם שלילדות כהות עור, לְלָס מוֹרֶניטָס, אין סיכוי. אבל כשאני הייתי ילדה, הבחנתי בחשיבות של הוִוירְחֶן דֶה גוּאָדָלוּפֶּה – זאת שהתפקיד שלה הוא לדאוג לכל הפּוּאֶבְּליטוֹס, לכל העיירות. היא עומדת בכל בית ומקבלת נרות וכבוד, ויש לה יום גואדלופה משלה; ואנשים זוחלים על ארבע בסוֹקָלוֹ ועולים במדרגות של הקתדרלה על ברכיים זבות דם ושרים כל הלילה בכיכר עד שהקול שלהם רוֹנְקוֹ לגמרי. היא הסתדרה לא רע.
באתי לעולם דרך המָנוּשוֹן המתפשק של אמא שלי והכתמתי בדם את הידיים של טיה צ'וּצָ'ה. השם שנתנו לי כשנולדתי היה גוּאָדָלוּפֶּה מַגְדָלֶנָה מוֹלִינָה וָסְקֶס. אמא ודודה שלי קראו לי צ'וּפּיטָה, מצצנית קטנה, כי כל הזמן חיפשתי את השָד. בני משפחה וחברים במקסיקו קוראים לי מַגְדָה, ובעלי האמריקני קרא לי מֶגי. קראו לי על שם הקדושה מגואדלופה. ואמנם אולי הייתי חוטפת סטירה אילו הייתי אומרת דבר כזה, אבל במידה מסוימת אני טוֹקָיָס עם הבתולה: יש לנו אותו השם, שתינו כהות ולבתולים שלה אף פעם לא התייחסתי יותר מדי ברצינות.
במשך החיים הוספתי שני שמות והורדתי שני שמות מהשם שלי, ועכשיו חזרתי לשם המקורי: גואדלופה מגדלנה מולינה וסקס. שבועות אהבה ועשן ארובה הרוח מפזרת במהירות.
חזרתי אל מקום ההולדת שלי, אל טֵאָטְלָן – עיר נופש במדינת סִינָלוֹאָה שבמקסיקו – ואל השם שלי לפני שלוש-עשרה שנה. מאמי וצ'וצ'ה, שקראו לי צ'ופיטה, כבר מתו. עכשיו אני יושבת באור הנעים של שמש
הבוקר על הכיסא של טיה צ'וצה על הגג בלה סונה דוראדה של טאטלן. הכיסא הוא אותו הכיסא. הגג הוא של בית אחר. שלי.
כשמתה טיה צ'וצ'ה, ניפצתי את המלט שהצמיד את כיסא העץ הזה אל הגג שלה והבאתי אותו אל הבית היפה שלי בשכונת לָס גביוֹטָס שבלה סונה דוראדה. הבית נמצא שלושה רחובות ממזרח לים בדיוק ממערב למועדון הטניס של לס גביוטס, שבשטחו המקדש הקטן של נס החרסינה, של נִינְיִיטו חסוס. כששואלים אותי איפה אני גרה, אני נהנית לומר: "בדיוק ממערב לישו תינוק הנס". אנשים מטאטלן מכירים את המקדש של נס החרסינה, ואנשים שלא – מחייכים חיוך סתמי. חיברתי במלט את הכיסא של טיה אל הגג שלי בלס גביוטס, במרחק גדול מהבארְיוֹ המלוכלך שלה. כאן הגגות של העשירים משופעים ומכוסים ברעפי טרה-קוטה מעוגלים במקום בבטון מיושר, ורק חלק קטנטן מהגג – רק בשביל שיהיה מקום לשים דוד מים, חבל לתליית כביסה – הוא שטוח. כאן בלה סונה דוראדה יש גינות ורוח ים ולא כל-כך צריך גגות. רק המשרתים עולים במדרגות המתכת הלולייניות כדי להרים את המכסה העגול והכבד של הדוד ולפמפם את אגס הגומי השחור של המשאבה בשביל לעלות מים לאגירה. אבל אני כן באה הנה. חיברתי במלט את הכיסא של צ'וצ'ה אל הגג עם הפנים מערבה, בדיוק כמו שהיא עשתה, לכיוון ים קורטס. אני באה הנה מתוך הרגל, כי זה חלק ממני. על הגג אמי מתה, אל הגג הטיה שלי נמלטה, על הגג אבי הכין את משקה התירס טֵחוּאינוֹ, ואני למדתי לרקוד. אני באה הנה בשביל לזכור. להכיר תודה. לראות.
גיליתי את הקסם של הגג כשהייתי לא יותר גדולה מקצה זרת – אולי בת חמש – כשאמי שלחה אותי להוריד את הכביסה מהחבל כדי שאף אחד לא יגנוב אותה בלילה.
"תלכי הלוך חזור הרבה פעמים," אמרה. "תמלאי את הסל רק קצת, תורידי אותו למטה, תרוקני אותו על המיטה שלי. אחר כך תחזרי ותביאי עוד."
עמל היה העושר של המשפחה שלי. היו לנו מספיק כוח אדם ושרירים ויכולנו להשתמש בהם בפזרנות. יכולנו להרשות לעצמנו לעלות ולרדת חמש פעמים כדי להביא את הכביסה. יכולנו להרשות לעצמנו להתרוצץ בתוך הבית ולעלות ולרדת במדרגות עשרים פעם כדי להכין גיגית טחואינו.
אני זוכרת לגמרי בבהירות איך עמדתי על גג הבטון השטוח של הבית שלנו באֶל באריו רינְקוֹן לפני ארבעים וחמש שנים. הסל היה מונח ליד הקרסוליים שלי, ואני עמדתי לרגע מאחורי מסך הבגדים של המשפחה והתגאיתי בתפקיד שלי. ואז משכתי בשתי ידיים במכפלת החצאית של אחותי. היא נפלה לידי, וכשתפסתי את הבד הנוקשה ושמתי אותו בסל, שטף אותי נחשול של הצלחה שמחה. עשיתי צעד אחד הצדה ומשכתי בבת אחת את שני המכנסִים של המכנסיים של אחי, וגם הם נפלו לידי.
אחרי שהורדתי את החצאית והמכנסיים, גיליתי באור השמש השוקעת את טיה צ'וצ'ה יושבת לה בלי לנוע על כיסא העץ זקוף המשענת. פניה היו מופנים לאוקיינוס, ידיה הונחו ברפיון על הברכיים. טיה צ'וצ'ה לא הפנתה את הראש כשבירכתי אותה לשלום. היא גם לא ענתה כשטיו או אָבוּאֵליטוֹ או בני דודי קראו לה מלמטה: "טיה, וְיֵחָה, פּוֹצָ'ה, מאמיטה. דודה, זקנה, מקולקלת, אמא". כל אחד קרא לה בשם אחר, וכל אחד רצה משהו: חולצה מגוהצת, כוס מים, להרביץ לה כי לא סיפקה להם את מה שהם צריכים, לבקש רשות. היא ישבה דוממת מאוד ובהתה לעבר האוקיינוס, אף שלא יכלה לראות אותו. מן הגג שלנו באל באריו רינקון בלטו מוטות של ברזלי בנייה כמו גבעולים של צמחים מתים; ונראה לעין רק אוקיינוס של גגות – חצאיות ומכנסיים התנדנדו עליהם מחבלי כביסה, כלבים גרו עליהם, והחרא התייבש עליהם בשמש והתפזר ברוח.
עכשיו, כשאני יושבת על הכיסא של צ'וצ'ה, שמחובר במלט לגג בביתי הנאה, אני מנסה להסתכל על הגינות המטופחות של השכנים. הראייה שלי כבר לא צלולה. למרות המשקפיים חסרה הראייה שלי את המיקוד החד של הנעורים, אבל לא חשוב. בשעות השקטות אני יכולה לשמוע את גלי האוקיינוס.
כל יום אני מרימה לאט את המשקפיים למעלה על הראש כדי להרחיק קווצות שיער מהפנים, ואני רואה כתמים של ירוק רך – הבוגנוויליה מתחילה להנץ – או ירוק כהה – גָרדֶניה או מָנְדֶווילָה. פֶּדָסִיטוֹס של שיירים מפזזים מול שדה הראייה שלי כמו רמץ שחור מרחף של נייר שרוף. טלאים-טלאים של חיי. החברים שלי, אני מכנה אותם. החטאים שלי. אני שואפת ניחוח של יסמין, של לימון פורח או את המתיקות של יערה אֶן פְלוֹר. אני מרימה את הסנטר ויודעת שלא רחוק מכאן נרקבות על הארץ גויבות בשלות מדי.
יום אחד אצטרך אולי למצוא לי את הדרך בבית במישוש הקירות והרהיטים בכפות הידיים. כפות הרגליים ייתנו תשומת לב לשינויים הקטנטנים מתחתי, יתחשמלו מפירורי חצץ ומרטיבות ויסתכנו בגלל החלקלקות של מרצפות השיש שמשמחת אותי עכשיו. אולי אלפות את מעקה הברזל של המדרגות הלולייניות שמובילות החוצה – קריר בבוקר, חם בצהריים – וארים רגל לחפש את רשת המתכת של המדרגה הבאה בשביל לעלות אל הגג.
על הכיסא של צ'וצ'ה אני נזכרת בחתיכות. באמי העיוורת, בטיה, באבואליטו המשוגע, בפּאפּי אל אוּאֵבוֹן, באסיר, בבעלים ובאָמָנְטֶס המסכנים שלי. כל אחד מהם הוא חתיכה ומדרגה בסיפור על הדרך שלי אל השפע – גג טֶחס מרוצף נאה מעל לראש, אוכל טוב בבטן, כסף בבנק – בסונה דוראדה ממזרח לים קורטס וממערב לישו מחרסינה. אני מודה לכולם. אני יושבת מול הים עם הגב אל השכן שלי, חסוסיטו, ובעזרת זיכרונות ומוסר השכל מחיי אני מקרינה הכרת תודה לעבר ים קורטס. וכל הזמן אני מחדדת את הראייה של הזיכרון. וכל הזמן אני ממתינה לעיוורון.
מחיר: 84.00 ₪