פֹּה הַכְּבִישִׁים סְדוּקִים.

הַתַּשְׁתִּיּוֹת נִמְחֲקוּ.

זֶה גּוֹרֵם לְוִכּוּחַ,

וְעַל הַוִּכּוּחַ אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לִצְעֹד,

לִצְעֹק: "אֲנִי יָכוֹל לָלֶכֶת בָּרְחוֹבוֹת יָד בְּיָד עִם אֲהוּבִי".

בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אוֹמְרִים לִי תִּזָּהֵר,

שָׁם אֶשָּׁאֵר.

ספר הביכורים של גיל אליאס הוא כמו משב רוח רענן בקיץ לוהט — זוהי שירה צעירה שהחיוּת המפעמת בה מורגשת עם קריאת השורות הראשונות. מנעד הרגשות של הספר רחב ואפשר למצוא בו כעס, מחאה, פגיעות, אהבה, געגועים, חמלה ועוד. הספר נקרא שאריות: החומרים העודפים, המיותרים והזנוחים, אלו שנשארו מאחור מכיוון שאיש לא רצה בם. אליאס אוסף לספרו שאריות זנוחות וממקד את תשומת הלב אליהן, ודרכן בוחר לטפל בנושאים "עיקריים", אם מדובר בקשרים אישיים רומנטיים ואם מדובר בסוגיות כלליות של צדק ופערים חברתיים.

זוהי שירת מחאה בועטת ומלאת תשוקה, הנטועה בהווה החברתי הישראלי ומיישירה אליו מבט, ויוצאת נגד חוסר השוויון הבסיסי כלפי הקהילה הגאה כמו גם כלפי אלו המכונים באחד השירים "שחורים לעזאזל".

שליטתו המרהיבה של אליאס בלשון העברית מאפשרת שורות משחקיות הנעות מזכר לנקבה, מיחיד לרבים. אך בשום אופן לא מדובר כאן בשימוש אופנתי, והמעברים משרתים ומייצרים משמעות שירית המתקיימת מעבר להם. זהו ספר ביכורים ויש בו מן החספוס הראשוני — אך בה בעת אליאס מבסס בו את יכולותיו המרשימות כמשורר ומצרף קול חדש, שאין להפריז בחשיבותו, לספרות העברית.
(נירית קוּרמן)