במהלך שלושת החודשים שעברו, התאמצה איב רנר להיזכר באותו ערב שבו היא כמעט נהרגה ומאהבהּ הואשם ברצח. היא נזכרה שהיא קיבלה שיחת טלפון לחוצה מידיד ותיק: "היפגשי אתי בבקתה. יש לי ראיה." היא נזכרה שהיא ראתה את אותו ידיד שוכב בשלולית דם. היא נזכרה בכך שהיא ראתה לחרדתה בחטף את פניו של אהובה קוֹל דניס, ושאז השליכה אותה ירייה לאפלה. עתה, כשזיכרונה ורגשותיה מצולקים, שבה איב לניו־אורלינס כדי לשכוח את העבר. אך העבר אינו מרפה ממנה. זיכרונה המעורער מאפשר לקוֹל להשתחרר מהאישום ברצח, בה בעת שסדרת מעשי רצח חדשה מתחילה.
מקרי הרצח הנוכחיים הם משונים ומבלבלים. הקרבנות נרצחים באופן טקסי, וסדרת מספרים מקועקעת בגופם. 212. 101. 11. 323. אין כל רמז למשמעותם של המספרים, ואין קשר ביניהם לבין הקרבנות, מלבד קשר אחד: בית החולים ´גברתנו בעלת המידות הטובות´, בית החולים הישן והמתפורר לחולי הנפש, שהיה בעבר מקום התרחשותם של מעשי טירוף שהס מלהזכירם. מבחינתה של איב, היווה לה בית החולים בילדותה בית שני. אביה היה רופא שם, והיא הרבתה לשהות בבית החולים וחקרה את חדריו הסודיים, את מרחביו הנסתרים ואת המעברים האסורים בו. אי שם בחדריו המתפוררים, שוכן המפתח לפשע איום, לבגידה שלא ניתן להעלותה על הדעת ושהדיה מורגשים עתה בתוספת נקמה - פשע שנראה שמוביל לאיב עצמה. והגבר היחיד שבו היא יכולה לבטוח שיעזור לה בפענוחו, הוא קוֹל, אהובהּ לשעבר, שעלול להיות רוצח בדם קר.
כשזיכרונות נשכחים מתחילים לצוץ על פני השטח, מתחילות להתגלות גופות, וכל תפנית מובילה לגילויה של פיסה מפחידה נוספת בתצרף. מישהו צופה, מתכנן, מפתה את איב לחזור להריסותיו של בית החולים הישן ולאמיתות המזעזעות החבויות בו - מישהו שחיכה לרגע הזה על מנת לתקוף. הוא קטלני יותר מכפי שהיא מעלה על דעתה, וקרוב יותר מכפי שהיא יודעת; משום שחטאי העבר צריכים להתגלות, הפשעים צריכים להיות מובאים לדין, ואת המחיר צריך לשלם - בדם.