המקום שבו למד אהרון שנתיים לפני הצבא היה ישיבה ככל הישיבות, עם שלטים מצחיקים בפינת הקפה ודפי מקורות מפוזרים על פני כל השולחנות ומישהו שדופק על הסטנדר וצועק "אבל ר' חיים לא חשב ככה!" כיוון שכך, לא היו בה בנות כלל ועיקר ובמקומן היו אלוהים ואנשים שמאוהבים בו, אלא שהוא, כדרכו של אלוהים, לא שם לבו אליהם.
ומה לעשות שגם בדייטים מצא אהרון שהוא יוצא עם בחורות שמאוהבות באלוהים. וכל הזמן חשב שהוא צריך איזו בחורה שאפשר לדבר איתה וזה הכול, לא צריך שום דבר, לא צריך מישהי שמפחדת מהמוות ולא מישהי שמחפשת בספרים כמו הרב קוק או ר' נחמן מברסלב ולא מישהי שקוראת שירים עצובים מאוד בספרים קטנים שהיא מניחה ליד המיטה לפני שהיא מורידה את המשקפיים.

ליאת מתלבטת עם מי לעשן את הג'וינטים שקיבלה במתנה; יניב מתבקש לבצע קסם מטריד, אך עסוק יותר בבעיות עם ועד הבית; דפנה (המכונה פונפון) מתבקשת לוותר על מיטת ילדותה; הדס יודעת שהנסים שהיא מחוללת מאיימים לרסק את נישואיה הנינוחים; שמואל ואברם אינם יודעים היכן יניחו עציר אריתראי פצוע; מרים תוהה מה יחשבו אלוהים ואהרון, בעלה המנוח, על האפשרות שתמצא אהבה חדשה לעת זקנה; והרב בני יוצא להרפתקה בלשית.

כל אלה ואחרים, גיבורי ופלים לימון, אוסף סיפוריו של יהודה גזבר-פניגשטיין, מיטלטלים בין תביעותיו העיקשות של הגוף לכמיהותיה הדקות של הנפש – ומתוארים כולם בעט חדה ובמבט אוהד ונוקב, בהומור ובכובד ראש, ובעושר סגנוני ולשוני יוצא מגדר הרגיל.