האנס לוואלד )1993-1906( נחשב היום אחד מגדולי
הפסיכואנליזה האמריקנית במאה העשרים, ומחברים כמו
מיטשל ואוגדן מצביעים שוב ושוב על תרומתו החלוצית
לעבודתם ולעוד התפתחויות בעשורים האחרונים. עד
היום טרם תורגמו כתביו לעברית. בקובץ זה מובאים
אחד עשר ממאמריו החשובים ביותר, מלווים במבואות
ובאחריות דבר.
לוואלד היה חוקר יסודי ומבריק של כתבי פרויד, והוא
הצביע לא פעם על סתירות פנימיות בחשיבתו של פרויד
ועל הדרך שפירושים נוקשים של רעיונותיו עלולים לגרום
לנו להחמיץ את הפוטנציאל המהפכני שלהם. הוא שלל
את ההשקפה של פרויד שהמציאות החיצונית מאיימת על
האני והזכיר כי בראשית החיים הבחנה כזאת אינה קיימת,
והתינוק אינו מבחין בין פיו שלו ובין הִפִ טמה של אימו.
הוא הסתייג מהמאמץ לַדַ מות את הפסיכואנליזה למדעי
הטבע – הוא ראה במאמץ זה מורשת של ערכי המאה
התשע עשרה – והחתירה להיות חוקרים אובייקטיביים
של אישיות המטופל מתכחשת לדעתו להיותו של המטופל
שותף פעיל שלנו למחקר. בעיני לוואלד, אין הבדל מהותי
בין אמנות למדע כביטויי היצירתיות של האנושות. הוא
הדגיש גם כי יחסי אובייקט מבטאים השקעה הדדית –
הזולת שאנו משקיעים בו גם משקיע בנו.
לוואלד סבר שהדגש הבלעדי על האדיפליות בראשית
ימי הפסיכואנליזה הביא להתמקדות גדולה ולעיתים
בלעדית בשלבים הקדם־אדיפליים, ובעיניו היו הבנת
הדילמות של ראשית החיים והבנת הדרמה האדיפלית
עשויות להשתלב ולקדם תובנה עשירה יותר. הוא עסק
במתח בין שאיפות לנפרדות ואינדיווידואליות ובין כמיהה
לאחדות והתמזגות, בתור מוטיבים חשובים בתרבות,
ולא פעם גם בתהליך הטיפול. לוואלד הבחין בחדות
בין ההדחקה, המדלדלת את חיי הרגש, ובין ההפנמה,
המעשירה אותם.
כשלוואלד חיפש דימוי לשינוי הנפשי שאליו הטיפול
הפסיכואנליטי חותר הוא הרחיב ציטוט של פרויד מתוך
האודיסאה של הומרוס: "אלו הבקיאים ברוחות רפאים
מספרים לנו שהן משתוקקות להשתחרר מחיי הרפאים
שלהן ולמצוא מנוחה ונחלה כאבות קדמונים. כאבות
קדמונים הן ממשיכות לחיות בדור הנוכחי, בעוד כרוחות
רפאים נגזר עליהן לרדוף את דור ההווה באמצעות חיי
הצללים שלהן".