הַסִּפּוּר שֶׁל מִנְהֶרֶת־הַזְּמַן מַתְחִיל בַּחֲלוֹם, בַּסִּפּוּר שֶׁל עַמִּי וְתַמִּי. תַּאֲמִינוּ לִי שֶׁמֵּרֹב רָעָב שָׁרוֹן לִקְּקָה אֶת הַקִּירוֹת שֶׁל בֵּית הַמַּמְתַּקִּים כִּי הִיא חָשְׁבָה שֶׁזֶּה שׁוֹקוֹלָד, אֲבָל הָיָה לָהֶם טַעַם שֶׁל זֶפֶת!

הַסִּפּוּר מַמְשִׁיךְ עִם חֲתָךְ שֶׁנֶּחְתַּכְתִּי. לֹא נָעִים לְסַפֵּר אֵיפֹה בַּגּוּף, אֲנִי רַק יָכוֹל לְסַפֵּר לָכֶם שֶׁזֶּה מָקוֹם מַמָּשׁ מְבָאֵס, וְשֶׁכָּאַב לִי מְאוֹד לָשֶׁבֶת.

אַחַר כָּךְ לָמַדְנוּ שֶׁהִגַּעְנוּ לַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּמַגְדִּיאֵל, שֶׁהַיּוֹם הִיא חֵלֶק מֵהוֹד הַשָּׁרוֹן. וּבְעֶצֶם הִגַּעְנוּ לִצְרִיף בּוֹדֵד וּמְבֻדָּד. עַל חֵלֶק מִמֶּנּוּ לֹא הָיָה גַּג, כִּי לֹא הָיָה כֶּסֶף לְהַשְׁלִים אֶת הַבְּנִיָּה. וְהָיִינוּ בְּמֵרוֹץ נֶגֶד הַזְּמַן לְהַשְׁלִים אֶת הַבְּנִיָּה כְּדֵי שֶׁהַבַּיִת לֹא יוּצַף בַּגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן.

אֲבָל הַקֶּטַע הַמַּדְהִים הוּא שֶׁפָּגַשְׁנוּ שָׁם אֶת... אֲנִי לֹא בָּטוּחַ...
יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֲנִי טוֹעֶה?... אֵין מַצָּב שֶׁהֵם.