"אם מישהו מביט בה עוטפת כיכר לחם בנייר מרשרש במאפיה  שלה, הוא עשוי לחשוב שניצבת מולו אישה הרפתקנית, בעלת ביטחון עצמי ונטולת עכבות. חבורת הצמידים המקרקשים שעל מפרק כף ידה ושערה הפרוע משווים לה מראה תזזיתי, מפוזר. חולצתה בעלת מפתח עמוק וכתפיה חשופות, חיתוך הדיבור מהיר, קומתה זקופה. אבל מבט נוסף יגלה שמי שהיתה פעם צעירה בעיר רחוקה ופראית עומדת כעת מעט דהויה מאחורי דלפק מקומח, יש לה בטן גדולה, משימות רבות להשלים ומועקה."
למיכאלה, גיבורת בואי ציפורים, יש "הכול", אבל שמחת החיים חומקת ממנה אל בולעני השגרה.
בניסיון אחרון להעניק לעצמה את עצמה היא מנערת את כבלי ה"צריך" וה"בסדר", בוחנת את נישואיה, את המילים החסרות, המיניות החפה מתשוקה, ואת הסודות שמותירים מִרווח קר של אכזבה בינה ובין החיים. בתנועת הניסיון הזה היא נודדת אל אהבתה למוזיקאי אירי ולאישה הפרועה והחופשית שהיתה פעם בחברתו. האם תוכל שוב להיות נאמנה לעצמה בתוך נישואיה?
זהו רומן על משבר ועל התעוררות, על קשר ועל בדידות. הוא כתוב בתנופה מרשימה ונקרא בהנאה עצומה בזכות הגיבורה שובת הלב המתוארת לעילא, ובזכות יפי תיאוריה של הדס שי. 
״אין הרבה אנשים שהכתיבה שלהם מלטפת ונוגעת כל כך ומצליחה להתגנב ללב כמו הכתיבה של הדס שי. בואי ציפורים הוא ספר שמתנחל בלב, וכקורא אתה רק מקווה שהוא יישאר שם כמה שיותר זמן.״