בפברואר 1986 הוסגר ג´ון דמיאניוק מארצות הברית לישראל, ובספטמבר 1993 גורש ממנה. בזמן פרשת דמיאניוק בישראל והמשפט נגדו היה הנידון כלוא על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. בכתב האישום נטען שהנאשם הוא איוון האיום מטרבלינקה, שהזרים במו ידיו גז לתאים שבהם נחנקו מאות אלפי יהודים למוות. מלבד זאת נודע איוון האיום באכזריותו שניכרה במסכת התעללויות קשה ביהודים שצעדו אל מותם. רבים בציבור הישראלי גזרו את דינו של דמיאניוק עוד לפני שנפתח המשפט בפברואר 1987. זו הייתה נחלתם של שרים בממשלה, אנשי חינוך, אזרחים מן השורה ואנשי תקשורת שלא היססו להביע את עמדתם בסיקור הנרחב בנושא. כאשר פנה שר החינוך יצחק נבון לשר האוצר על מנת לקבל תקציב לתיעוד המשפט הוא ציין שלא יידרשו יותר מארבעה חודשים לסיים את העניין. היו שכינו את המשפט שעמד להיפתח בבנייני האומה בירושלים "משפט אייכמן השני". לאחר שגורש דמיאניוק כונה המשפט על ידי אחד המעורבים בו: "אייכמן לעניים".באפריל 1988 נמצא דמיאניוק אשם, ובית המשפט גזר עליו גזר דין מוות, לא לפני שהסביר שהוא נסמך בראש ובראשונה על עדויות הניצולים מטרבלינקה אשר זיהו את הנאשם כאיוון האיום. הקהל באולם לא הצליח לעצור את התרגשותו ופרץ בשירה ובריקודים. התפרצות השמחה הבלתי נשלטת הייתה מוקדמת מדי. בשלב הערעור נחשפו ראיות שהעלו ספק ביחס לזהותו של הנאשם כאיוון האיום, והן שהביאו לזיכויו. ב-22 בספטמבר עזב דמיאניוק את ישראל, והוא עשה זאת במחלקת העסקים של חברת התעופה הלאומית אל-על. נראה שאיתו "עזבה" גם הפרשה אשר הסעירה את מדינת ישראל במשך חודשים רבים. באמצעות ראיונות עם דמויות שהשתתפו באירועים, חשיפה של מסמכי ארכיונים והצגת טקסטים מתחומים שונים, ספרו של תמיר הוד מתמודד לראשונה עם השאלה: מדוע זכרנו לשכוח? ד"ר תמיר הוד הוא היסטוריון בתחום החברה הישראלית והשואה; מלמד במכללה האקדמית תל-חי, במכללה האקדמית גליל מערבי ובקתדרות אחרות ברחבי הארץ