"מר טילרסון, אם אתה יכול לשמוע אותי, בבקשה אל תזוז. מייד אחזור אליך".

הדמות המבועתת אצה רצה ממני, נוקשת בעקביה בחוזקה, נמוגה. אני שומע אותה מרימה את קולה ממרחק, מבשרת לאלמוני ואולי לפלונית בקולה הנרעד: "הוא התעורר. הוא ער, הטילרסון הזה מ–342".

צעדיה מתפוגגים, שקט משתרר. ראשי כבד עליי ונדמה שאני שוקע, שוב.

אכן, דויד טילרסון הפצוע מתעורר ממצב של חוסר הכרה שהיה שרוי בו בחמשת השבועות האחרונים, מתעורר לבדידות שאליה נקלע, מתעורר לניתוק מאשתו האהובה ומילדיו, ומתעורר לעולם אלים המתעתע בו בלא שיבין מה טיבו.

דויד עתיד להתעשת, לבודד את עצמו מסביבתו המוכרת, ולבנות מערכי אבטחה סביבו וסביב אחותו הנערצת, כמו גם סביב בני משפחתו המאוימים תדיר בידי גורם עלום המנסה לפגוע בהם שוב ושוב, ולשבש את ניהול חברתו המשגשגת.

הודות לעוצמות פנימיות, לאישיותו הקשיחה וליוזמות שנקט, דויד מקווה לקלף אחת לאחת את מעטפת פירמידת הרשע העלום, כדי לנסות ולפצח את המניעים להתנכלויות.

אין ספק, דחפים וקנאה, בצע כסף ורשעות לשמה מעבירים על דעתם גם את אותם אנשים שלא ציפית זאת מהם.