רוֹן הוֹלֵךְ לְגַן הַחַיּוֹת וּבְכָל פַּעַם פּוֹגֵשׁ חַיָּה אַחֶרֶת צוֹחֶקֶת, כָּל חַיָּה נוֹתֶנֶת לְרוֹן סִבָּה שׁוֹנָה מַדּוּעַ חָשׁוּב וּבָרִיא לִצְחֹק. בְּסוֹף הַסִּפּוּר נִגָּשׁ רוֹן לָעֲטַלֵּף וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיְּסַפֵּר לוֹ בְּדִיחָה, כִּי גַּם הוּא רוֹצֶה לִצְחֹק. 
הָעֲטַלֵּף מְלַמֵּד אוֹתוֹ שֶׁבִּשְׁבִיל לִצְחוֹק – לֹא צָרִיךְ סִבָּה.
רוֹן מַתְחִיל בְּ"חָה חָה חָה" וּלְאַט לְאַט צוֹחֵק בֶּאֱמֶת – וְאָז הוּא מֵבִין כַּמָּה הַצְּחוֹק טוֹב לַבְּרִיאוּת.
בְּהוּמוֹר, בְּמִקְצָב נָעִים וּבַחֲרִיזָה נִפְלָאָה מְבַטֵּא "גַּן הַחַיּוֹת הַצּוֹחֲקוֹת" אֶת חֲשִׁיבוּתוֹ וְאֶת מֶרְכָּזִיּוּתוֹ שֶׁל הַצְּחוֹק בְּחַיֵּינוּ.