גּוּלִי לֹא רוֹצָה לָלֶכֶת לְבֵית הַסֵּפֶר. הִיא נִסְּתָה אֶת זֶה פַּעַם, וְזֶה לֹא עָבַד. אֲבָל כֻּלָּם אוֹמְרִים לָהּ שֶׁאֵין בְּרֵרָה. “טוֹב, בְּסֵדֶר”, מַסְכִּימָה גּוּלִי, “אֲבָל בְּבֵית הַסֵּפֶר הֶחָדָשׁ אֲנִי קוֹבַעַת אֶת הַחֻקִּים שֶׁל עַצְמִי”. תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם כַּמָּה הִיא מֻפְתַּעַת שֶׁהַמְּחַנֶּכֶת הַחֲדָשָׁה שֶׁלָּהּ דַּוְקָא מַסְכִּימָה, וּבְכָל יוֹם הֵן קוֹבְעוֹת חֹק אַחֵר, מוּזָר וּמְסֻבָּךְ. הַחֻקִּים גּוֹרְמִים לְגוּלִי לְדַבֵּר רַק בַּחֲרוּזִים, לִשְׁתֹּק יוֹם שָׁלֵם וְלאֹ לָגַעַת בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סָמֶ”ךְ. אֲבָל מָה יִקְרֶה כְּשֶׁיְּגַלּוּ הַיְּלָדִים הָאֲחֵרִים בַּכִּתָּה אֶת הָעִנְיָן? וּמָה יִקְרֶה כְּשֶׁיְּגַלֶּה כָּל בֵּית הַסֵּפֶר?