‭"‬אני‭ ‬אגיד‭ ‬לך‭ ‬מי‭ ‬אני‭. ‬כל‭ ‬מה‭ ‬שאתה‭ ‬רואה‭ ‬זו‭ ‬הסוואה‭, ‬גרסת‭ ‬כיסוי‭. ‬מבפנים‭ ‬אני‭ ‬רעה‭. ‬ממש‭. ‬חושבת‭ ‬מחשבות‭ ‬רעות‭ ‬על‭ ‬אנשים‭ ‬אחרים‭ ‬ובעיקר‭ ‬על‭ ‬עצמי‭. ‬קנאית‭. ‬צרת‭ ‬עין‭. ‬נוקמת‭ ‬ונוטרת‭. ‬אני‭ ‬שקרנית‭ ‬צבועה‭ ‬שמוכרת‭ ‬לכל‭ ‬העולם‭ ‬דמות‭ ‬פיקטיבית‭ ‬שלא‭ ‬הייתה‭ ‬ולא‭ ‬נבראה‭. ‬יש‭ ‬בתוכי‭ ‬עוד‭ ‬יפעת‭ ‬אחת‭. ‬יפעת‭ ‬שמספרת‭ ‬לי‭ ‬מי‭ ‬אני‭ ‬באמת‭ ‬ולא‭ ‬קונה‭ ‬את‭ ‬ההצגות‭ ‬שלי‭, ‬ותאמין‭ ‬לי‭, ‬לא‭ ‬היית‭ ‬רוצה‭ ‬להיפגש‭ ‬איתה‭ ‬בסמטה‭ ‬חשוכה‭ ‬באמצע‭ ‬הלילה‭." ‬
יפעת‭, ‬מורה‭ ‬באמצע‭ ‬שנות‭ ‬השלושים‭ ‬לחייה‭, ‬יוצאת‭ ‬לחופש‭ ‬הגדול‭ ‬ומוצאת‭ ‬את‭ ‬עצמה‭ ‬בודדה‭ ‬מאי‭ ‬פעם‭, ‬מתגעגעת‭ ‬לחברתה‭ ‬הטובה‭ ‬ביותר‭ ‬וחולמת‭ ‬להקים‭ ‬משפחה‭ ‬משלה‭. ‬היא‭ ‬מנהלת‭ ‬עם‭ ‬עצמה‭ ‬חשבון‭ ‬נפש‭ ‬נוקב‭, ‬אכזרי‭ ‬וביקורתי‭, ‬עד‭ ‬ששיפוצניק‭ ‬זקן‭ ‬נכנס‭ ‬אליה‭ ‬לבית‭ ‬וללב‭, ‬ומכריח‭ ‬אותה‭ ‬להביט‭ ‬בעצמה‭ ‬באופן‭ ‬אחר‭. ‬אמירותיו‭ ‬הנוקבות‭, ‬ואירוע‭ ‬דרמטי‭ ‬שמתרחש‭ ‬בסלון‭ ‬ביתה‭, ‬מחייבים‭ ‬אותה‭ ‬לבחון‭ ‬מחדש‭ ‬את‭ ‬הבחירות‭ ‬והאמונות‭ ‬שלה‭. ‬