"כשקארינה מתעוררת מהחלום הוא עוד בתוכה. היא מרגישה את רגע היציאה מהמים, הכאב בנשימה, האורות המסנוורים מהחלום מתחלפים בקרני אור חיוורות של בוקר החודרות דרך החלון וקארינה מכירה תודה לעצמה על שלא הגיפה את התריס עד הסוף. האור מסמן את סוף הלילה, הקלה גדולה, ואף ממסגר הכול במשהו שאפשר להתעורר ממנו, יש חלומות ויש מציאות, יש אז ויש עכשיו. זה מרגיע תמיד את קארינה, כי הפחד של פעם כבר לא פועם בתוכה כמו רכבת דוהרת אלא מורגע בעטיפת החלום, אפילו סיוט, אבל משהו שקמים והוא נגמר."