סוזי לא באמת התכוונה לפגוע בו באבן הראשונה, אבל עכשיו התכופפה מדי כמה צעדים להרים חלוקי נחל. עמוסי הגביר את הקצב, גם היא הרחיבה את צעדיה. פתאום זעזעה אותו חבטה חזקה. הוא הסתובב, השליך את התיק מעל גבו ופתח בריצה. היא לא זזה, כאילו חיכתה לו שיגיע. והוא הגיע. תפס בכתפיה וניער אותה. היא לא ידעה שיש בו את הכעס הזה ואת הכוח הזה. "משוגעת!" הוא צרח. "את לא נורמלית." והיא השיבה, "קדימה, תרביץ, נו, תרביץ, נראה אותך."

אורי מטביע כל רגש בנהרות של בוז.
יוחאי בורח מהחיים ומתנחם באוכל.
עולמו של עמוסי חרב עליו.
שלושתם חולמים על סוזי.
סוזי חולמת שיום אחד יהיה מי שיראה אותה באמת.
ארבעתם נפגשים במעלית.

אט-אט מתהווה ביניהם פקעת סבוכה של תקוות ושברונות לב, רגעים של אהבה והבהובים של חסד, ושאלה אחת המרחפת, לא פתורה, בחייהם של הארבעה: האם העבר הוא תהום לטבוע בה או מקום להכות בו שורשים כדי לצמוח מעלה, אל חיים חדשים?