אינגריד קולמן כותבת מכתבים הממוענים לבעלה גיל. במכתביה היא מתארת את חיי היום־יום שלה, כרעיה ואם לשתי בנותיהם. היא גם חוזרת לעבר ונזכרת בתחילת מערכת היחסים בינה לבין גיל, כשהוא היה מרצה והיא הייתה סטודנטית מעריצה. אבל אינגריד אינה שולחת ולא מוסרת את המכתבים האלה לגיל, אלא מסתירה אותם בתוך אלפי הספרים ברחבי הבית, הספרים שאסף גיל במשך השנים. כשהיא מסיימת לכתוב את מכתבה האחרון – היא נעלמת מביתם שעל שפת הים ומשאירה את גיל לבדו עם שתי בנותיהם, פלורה ונאן. הסברה הרווחת היא שאינגריד טבעה בים.

שתים־עשרה שנים מאוחר יותר, נדמה לגיל שהוא רואה את אשתו הנעלמת מבעד לחלון של חנות ספרים. הוא רץ אחריה, אך היא נעלמת. פלורה, הבת הבכורה, שמעולם לא האמינה שאימה טבעה, חוזרת הביתה כדי לטפל באביה, שדעתו כבר אינה צלולה כשהייתה, ומנסה לגלות מה קרה לאימה. התשובות לשאלותיה מצויות במכתבים המוחבאים בספרים המפוזרים ברחבי הבית ובהם מתוארות האהבות, התשוקות והחרדות של חיי הנישואים של הוריה, אך קודם כול עליה לדעת על קיומם.